אני ואתה כבר לא נשנה את העולם…

מאז שאריק איינשטיין הלך, אני באבל. אני לא מתאבלת רק על אריק. אני מתאבלת על מותה של תקופה. אותה תקופה נפלאה שהייתה לי הזכות לגדול בה. התקופה של ארץ-ישראל היפה.

היה זה ג'ון קנדי שאמר בתחילת שנות ה-60 : "אל תשאל מה אמריקה יכולה לעשות בשבילך- שאל מה אתה יכול לעשות למען אמריקה". המשפט הזה, שעליו גדלנו, אני ובני דורי, הרבה לפני שנאמר על ידי קנדי, היה המציאות של חיינו, ולא היינו צריכים  מישהו  שיזכיר לנו את זה. בשנות השלושים-ארבעים-חמישים המוטו הזה היה תלוי מעל ראשנו ככרזה בלתי נראית בכל מקום שבו היינו: בבית. בבית הספר. בתנועה. בקיץ הלוהט בלי מזגן. בחורף הרטוב עם הבוץ והשלוליות. באביב עם הכלניות בעמק ובהר ובסתיו המלנכולי עם הלילות הארוכים העצובים …

לאותו מקום שהיה פעם ביתי הישן, שר אריק איינשטיין  את השיר "כמה שאני אוהב אותך, ארץ-ישראל".

על אותו מקום רחוק כתבה נעמי שמר את השורות הנפלאות "ארץ ישראל האהובה, היפיפייה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת".

ארץ ישראל ההיא כבר לא גרה כאן יותר.  החזירות הקפיטליסטית שבה כל מונופול מכניס יד לכיס של בנאדם עני, שבקושי חי, וסוחט ממנו עוד כמה שקלים עבור גבינת קוטג', עוד שקל עבור כוס חלב, בלי טיפת בושה, בלי חמלה, היא לא הארץ שעליה שרנו כאן פעם בכזאת אהבה.

אני זוכרת פיסות חיים מילדותי, שנראות לי היום כמו פנטזיה דמיונית. כמו פרק מסרט שהתרחש במקום אחר. רחוק ובלתי מושג.

בשנת 1955 הייתי ילדה, אבל אני זוכרת היטב את ההתלהבות הגדולה ההיא שאחזה בכולנו. היה אז צורך דחוף לרכוש נשק והמדינה הייתה ענייה. עניה באמת. פתאום, משום מקום, צצו בכל פינת רחוב, דוכני התרמה ל"קרן המגן" ואנשים הביאו לשם כל מה שהיה להם, כי זה היה למען המדינה שלנו.

"אנחנו" ו"שלנו" היו מילים שכיחות בטרמינולוגיה של אז. אני זוכרת כילדה, שהמון אנשים רצו לתרום לקרן המגן. האנשים שלא היה להם כסף הביאו תכשיטים או חפצי חן ומסרו אותם בהתרגשות גדולה, שניכרה היטב בקולו של הקריין ברדיו, בחדשות קול ישראל (אז עדיין לא הייתה כאן טלוויזיה). ילדים הביאו את קופת החיסכון שלהם כתרומה. בנים הביאו את השעון שקבלו לבר-מצווה, בנות הביאו טבעת זהב דקה עם לב…כמו זאת שהייתה לי פעם.

הייתם מאמינים? כל זה קרה כאן. על האדמה הזאת.

תנובה לא הייתה אז מונופול נצלני. והשיר "האוטו שלנו גדול וירוק, האוטו שלנו נוסע רחוק, בבוקר נוסע, בערב הוא שב, מביא הוא לתנובה ביצים וחלב"(פניה ברגשטיין)  היה שיר חביב שהושר בפי ילדי הגן, לתפארת המפעל העברי שאסף תוצרת חקלאית מהקבוצים ומהמושבים, ושיווק אותה ברווח סביר לכל משפחה  בארץ.

"אנשים אמרו שלום. חבר היה חבר" שר אהוד מנור, בן כתתי, על ארץ ישראל של ילדותנו. וכמה שנים מאוחר יותר ניסה את כוחו גם בשיר מחאה: "ארצי שינתה את פניה…לא אוותר לה…אגיד לה, עד שתפקח את עיניה". אבל המחאה שלו- לא עזרה.

לפני כשלוש שנים נפל דבר בישראל. מאות אלפי אנשים נהרו אל הכיכרות כדי "לא לוותר לה. להגיד לה"- ובקיץ ההוא של שנת 2011, הרגשתי פתאום, אחרי המון זמן,  זקופה וגאה. הרגשתי שייכת. שוב נשמעו המילים "אנחנו" ו"שלנו" מפי דור חדש, צעיר ונהדר שהעז להאמין בעתיד אחר. וגם אני האמנתי אז. צבע התקווה חזר ללחיי. האמונה ש"כל אחד הוא אור קטן, וכולנו- אור איתן" (שרה לוי-תנאי) חזרה לפעם בי.  אבל החלום ההוא התנפץ אל קרקע המציאות של ישראל האחרת. אבירי ההון והשלטון הצליחו למוסס את המחאה ביעילות מאחזת עיניים. ומילים גדולות כמו "גרעון תקציבי", "תכניות לשנה הבאה" או "ועדת טרכטנברג" הצליחו להחליף בזריזות וביעילות את התקווה האמתית. עוד דו"ח צודק, יותר או פחות, הצטרף אל הדו"חות שקדמו לו, עוד ועדת חקירה צירפה את מסקנותיה  לאותה שורה ארוכה ארוכה של דו"חות נוקבים וחסרי סיכוי הצוברים אבק על מדפים נשכחים.

…כשרציתי לקרוא בסלולרי את המאמרים שנכתבו עליך עם מותך, אריק, קפצה קודם כל מול עיני  מודעת פרסומת לרכישת דירת חלומות במגדלי מישהו, או דירת יוקרה בצמרת משהו. הייתי צריכה לסלק הרבה מודעות כאלה מהדרך עד שהצלחתי לקרוא את ההספדים היפים שנכתבו עליך. ואז קראתי, לצערי,  גם כמה מהטוקבקים שכתבו אנשים חסרי תרבות וחסרי לב, והתביישתי. וכנראה שבאותו רגע גם ויתרתי. ויתרתי על התקווה.

גם אני האמנתי פעם, כמוך, אריק, ש"אני ואתה נשנה את העולם". האמנתי בכנות. הייתי מוכנה לתת בשביל זה כל מה שצריך לתת. כל מה שאני יכולה. אבל עכשיו, אני מודה. ויתרתי.

וצר לי כל כך, אריק. צר לי להודות מול כולם באזלת ידי. באזלת ידנו. צר לי לוותר על החלום המופלא ההוא שחלמנו פעם אתה ואני. ועוד רבים מבני דורנו.

אבל אני ואתה כבר לא נשנה את העולם…נראה לי שסוף סוף  הצלחתי להפנים זאת.

הצילומים מתחנות שונות בחיי

צילם: דני רז